מדוע אנחנו כל כך אוהבים כלבים?
כן, חברות. כמובן, אהבה ללא תנאי. הן אמיתיות ומלאות משמעות. אבל אני חושבת שהמתנה הגדולה ביותר שהכלבים שלנו נותנים לנו היא משהו אחר לגמרי: שמחה.
כלבים לא רק חווים שמחה - הם מתרגלים אותה. באדיקות. מדי יום. בקול רם. זה בוקר? חגיגה. צעצוע חדש? חגיגה. נסיעה במכונית? חגיגה. זמן חטיף? ברור. עזבת את החדר לשתי דקות וחזרת? שמחה מוחלטת. לחיות עם כלב זה לחיות עם יצור שמתעקש - מדי יום, ללא הרף – שהחיים זה דבר שראוי לחגוג אותו. החיים עם כלב מלמדים אותך בשקט שיעור רדיקלי: שמחה לא מגיעה אחר כך. היא זמינה עכשיו.
ראש חודש אדר, מזל דגים, מזמין אותנו למערכת יחסים שונה עם אושר - כזו שאינה תגובתית, נסיבתית, או תלויה בכך שהכל "יתנהל כשורה". אנרגיית מזל דגים מבקשת מאיתנו להתרכך, לוותר על שליטה ולזכור אמת עמוקה יותר:
שמחה אינה משהו שאנו משיגים לאחר עבודה "מספיק קשה" ואינה תלויה בנסיבות מיוחדות. שמחה היא משהו שאנו בוחרים.
לאלו שנולדו תחת שליטת מזל מים עשיר זה יש קשר טבעי לשמחה ולפלא של פשוט לחיות - אמנים, משוררים, הוגים ומוזיקאים גדולים רבים קוראים למזל דגים בית, כולל מיכאלאנג'לו, אלברט איינשטיין ושופן. יחד איתם נמצאים ויליאם שייקספיר וקורט קוביין, שניים שהדגישו במיוחד את האתגר הטמון במזל דגים – להיתקע ברגשות מענים ולהרגיש בדידות בחושך.
כאשר אנו מרגישים שחוקים, נשפטים או אומללים, קל להטיל את האשמה על אחרים, על נסיבות, על העולם. הדבר שבו אנו ממקדים את תשומת ליבנו הוא מה שיצמח, ולכן על ידי העברת נקודת המבט שלנו לזו של שמחה, אנו יוצרים יותר חוויות בהן נוכל להרגיש ולטפח שמחה. וחודש אדר, מזל דגים מגיע כדי להזכיר לנו שלא משנה עד כמה קשה מצבנו, אנחנו יכולים לעבור משליליות לשמחה בכל רגע.
אני חושבת שאפשר לומר בבטחה שכולנו רוצים להיות מאושרים. אנחנו תמיד מדברים על זה. מושיטים יד ולב לזה. מקווים לזה. אנחנו מדמיינים שברגע שבעיה מסוימת תיפתר או תשוקה מסוימת תתגשם, האושר סוף סוף יגיע. ובכל זאת, כשאנחנו שואלים את עצמנו מה באמת עומד בדרכנו אל השמחה, המחשבות שלנו נודדות מיד לעתים קרובות לכל הסיבות לכך שאין אנו יכולים להיות מאושרים.
כי לא קיבלנו את הקידום.
בגלל אתגר בריאותי.
בגלל שבן/בת הזוג שלנו אכזב אותנו.
בגלל דרמה משפחתית.
אנחנו מבלים הרבה יותר זמן בחזרות על מה שיכול להשתבש או בהרהורים על מה ש"לא בסדר" כרגע, מאשר לשים לב או אפילו סתם לתרגל מה מביא לנו שמחה.
הקבלה מלמדת שאושר אינו נוכחות של חוויה חומרית וגם לא היעדר של אתגר - זוהי תוצאה של מודעות. ואחד הלימודים האהובים עליי בנושא זה מגיע מסיפורו של רבי עקיבא, מורו של רבי שמעון בר יוחאי, מחבר ספר הזוהר.
רבי עקיבא נסע ברחבי בעיר ונסע, היה מאוחר בלילה והוא היה זקוק למקום ללון בו. הוא נהג לדפוק בערב על דלתות בתים של אנשים ולשאול אם יוכל למצוא מחסה בביתם. הוא דפק על דלת אחר דלת, שוב ושוב ושוב, במשך שעות, אבל נדחה. אם היינו חווים זאת, לאן רבים מאיתנו היינו מגיעים במחשבותינו?
אני לא ראוי, אני לא מספיק טוב, מה עשיתי? אני אפילו לא יכול למצוא מקום לינה.
אבל הוא לא מצא. הוא מצא מקום בשדה והתיישב, והעריך את החפצים שעדיין היו לו: נר להאיר את החושך, תרנגול, וחמור ככלי תחבורה. אבל הוא איבד אותם, אחד אחד: הרוח כיבתה את הנר, חתול הרג את התרנגול, ואריה אכל את החמור. אז בנקודה זו, בוודאי, רבים מאיתנו היו מרגישים אבודים לחלוטין. אלוהים אדירים, היינו חושבים, בטח עשיתי משהו ממש רע אם מגיע לי כל הכאוס הזה.
אבל לא רבי עקיבא. הוא הגיב לכל אובדן באותן מילים:
"כל מה שאור הבורא עושה הוא לטובה."
מאוחר יותר, התברר שחיילים רומאים תקפו את העיר באותו לילה. אילו היה מורשה להיכנס אל ביתם של האנשים שדחו אותו, הוא היה נהרג או נלקח בשבי. מה שנראה כדחייה ואובדן היה, למעשה, הגנה.
הלקח אינו שכל אתגר יהיה הגיוני מיד - אלא שכל אתגר מביא לנו הזדמנות לאמונה עמוקה יותר ולצמוח. ההבדל בין אור לחושך אינו האירוע עצמו, אלא המודעות שאנו מכניסים לתוכו.
זהו לב חוכמת מזל דגים.
כולנו בני אדם באמצע תהליך. עצב, אכזבה ותסכול הם כולם חלק מהחיים, אך הם באים כמידע, כמורים, כהזדמנות. כאשר אנו בוחרים להיקשר למצבים אלה או להגדיר את עצמנו או את חיינו באמצעותם, אנו נתקעים.
כמה זמן אנחנו באמת רוצים לחבק את הכאוס שלנו?
כמה זמן אנחנו רוצים להזין את האומללות שלנו?
שמחה אין פירושה הכחשת הכאב הבלתי נמנע שימצא אותנו בדרכנו. פירושה לתת לכאב הזה תאריך תפוגה. פירושה לדעת שזה פשוט חלק מהתהליך שלנו, לא מי שאנחנו. כשאנחנו נשארים במצב תגובתי – נעים בין שיאים לשפל בהתבסס על נסיבות חיצוניות - כל מה שאנחנו עושים הוא פשוט לוותר על הכוח שלנו. יום אחד אנחנו שמחים כי משהו הסתדר. למחרת אנחנו הרוסים כי משהו לא הסתדר. מזל דגים מזמין אותנו למשהו עמוק יותר: חוויה של שמחה עקבית ואיתנה.
סוג כזה של שמחה אינו נוצר על ידי האנשים בחיינו, החוויות שלנו או ההישגים שלנו. אף אחד אחר לא יכול לשמח אותנו - לא בן זוג, לא עבודה, אפילו לא הדברים שאנחנו אוהבים ביותר. שמחה היא באחריותנו. וזה יכול להרגיש מאתגר, אבל זה גם משחרר מאוד.
האם אנחנו רוצים להרגיש מתעמתים? או שאנו רוצים את תחושת החופש הזו? זה תלוי בנו.
כשאנחנו מתמקדים רק במה שהשתבש, אנחנו יוצרים עוד חוסר. כשאנחנו בוחרים לחפש משמעות - אפילו בחוויות שלא רצינו - אנחנו מתחילים להפוך חושך לאור. זה חשוב במיוחד כשאנחנו חושבים על טראומה. חוויות כואבות אינן מגדירות אותנו - אבל מה שאנו בוחרים להתמקד בו לאחר מכן אכן מעצב את המציאות שלנו. ריפוי מתחיל כשאנחנו מפסיקים לתת לעבר להכתיב את איכות ההווה שלנו.
חודש דגים מגיע כדי ללמד אותנו לרכך את אחיזתנו בשליטה ולחזור לכניעה והערכה - לרגעים הקטנים והקדושים שמזכירים לנו שאנחנו חיים. צפייה באוקיינוס. שמיעת מוזיקה. ראיית ילד מתרכז במשהו פשוט. צחוק בעיצומו של התסכול. איני יודעת בוודאות, אבל אני אוהבת לדמיין שרבי עקיבא כנראה שכב בשדה חשוך באותו לילה, מתפעל מאור הכוכבים...
בספר "מדריך קצר לחיים מאושרים", כותבת אנה קווינדלן על בחירת חיים אמיתיים - לא כאלה שמונעים על ידי רדיפה מטורפת, אלא כאלה שנטועים בהווה. השמחה חיה שם. לא בעתיד. לא בשלמות. אלא ממש עכשיו, ברגע בו אתם חיים.
תרגול פשוט אחד שעוזר לעגן את המודעות הזו הוא לעבור מעשייה (כלומר לעשות משהו פרודוקטיבי) להוויה (שמהותה אנרגיה).
בתחילת כל יום, במקום לשאול "מה אני חייב/ת לעשות היום?" שאלו "מה אני רוצה להיות היום?".
אם הכוונה שלך היא להיות שמח/ה, הפעולות שלך יתיישרו באופן טבעי עם חיוביות. תמצאו סיבות לצחוק. לחייך. להעריך. זה אולי נראה כמו שינוי קטן, אבל השינויים הפנימיים הקטנים האלה הם שמובילים לשינויים חיצוניים עצומים. ראש חודש זה של חודש אדר, מזל דגים, מזכיר לנו שהחיים לא נועדו לכך שנסבול אותם - הם נועדו לחוות אותם במלואם. אנחנו ברי מזל בצורה יוצאת דופן להיות כאן. וכאשר אנו בוחרים בשמחה, שוב ושוב, אנו מתחברים לאור שהיה איתנו לאורך כל הדרך.
זכרו לעצור.
התבוננו בנוף.
הוא יפהפה.
