המדרש אומר שברכות מגיעות מענוה. כלומר, ברכות יגיעו לאדם רק כאשר הוא או היא יעוררו ענווה פנימית. אם כן, כיצד מעוררים ענווה?
אנו יודעים שמשה נתפס כאדם הענו ביותר שחי אי פעם בעולם הזה. ה"תפארת שלמה" מסביר שכאשר אנו מדברים על ענווה, בהתייחסות למשה, אין אנו מדברים על ענווה של אדם. כל אחד יכול להגיע לרמה מסוימת של ענווה. הענווה שאנו מדברים עליה כשאנו מדברים על משה היא רמה של ענווה אמיתית, שהיא הדרך היחידה להתחבר אל כל הברכות. משה זכה לדבר ישירות עם הבורא משום שהשיג ענווה אמיתית באמצעות הרמות העצומות של תקשורת והתגלות שהגיע אליהן כתוצאה מהשינוי הרוחני והצמיחה האישית שלו.
ענווה אין פירושה רק שאנו רוחניים ויודעים שאין זה טוב לפעול מתוך אגו או לדבר בצורה מתנשאת לאנשים. אמנם לעבוד על פיתוח ענווה זה דבר רצוי, אבל זו לא הענוה שהייתה למשה ושאליה עלינו לשאוף. אם כן, מהי הענוה האמיתית של משה?
ככל שאנו מתקרבים יותר ויותר אל אור הבורא, אנו מתחילים באופן טבעי לראות עד כמה קטנים אנחנו באמת. ה"קדושת לוי" משתמש באנלוגיה של נר קטן: ככל שהוא רחוק יותר מהשמש, כך הוא יכול להאיר יותר את החושך, אבל ככל שהוא קרוב יותר לשמש, כך הוא יוצר פחות אור כי הוא מוצף באור השמש. הוא הדין גם לגבינו. ככל שאנו גדלים מבחינה רוחנית ומפתחים קשר קרוב יותר אל אור הבורא, ענווה תבוא אלינו באופן טבעי. אין זה דבר שאדם חייב לעבוד עליו. אם אנו מתקרבים אל אור הבורא, מתברר לנו עד כמה זעירים וקטנים אנחנו. אם ענווה אינה מגיעה אלינו באופן טבעי, זה סימן שעלינו לעבוד כדי לפתח יכולת זו. ומכיוון שענווה היא הבסיס לכל הברכות, זו השאלה שעלינו לשאול את עצמנו: האם ענווה מגיעה אליי באופן טבעי?
למרבה הצער, אפילו עבור אלו מאיתנו שעובדים על עצמנו מבחינה רוחנית, הרצון להיות ענווים הוא עבודה, ואם זו עבודה, זה סימן לכך שאנו עדיין רחוקים מאור הבורא ומתרחקים ממנו עוד יותר. מכיוון שאם אנחנו באמת מתקרבים לבורא, ענווה תבוא אלינו באופן טבעי; ככל שאנו מתקרבים יותר אל אור הבורא, אנו רואים באופן טבעי כמה קטנים וחסרי משמעות אנחנו בהשוואה אליו. אם הענווה אינה מגיעה אלינו באופן טבעי, זה סימן ברור לכך שאין אנו מתקרבים אל אור הבורא, שאין אנו גדלים, ולכן, כל הדברים הגדולים שאנו עושים וכל הדברים הגדולים שאנשים רואים בנו אינם אומרים דבר.
אנו חושבים שעבודה על עצמנו פירושה להגביל את התגובתיות שלנו כשמישהו עושה לנו משהו שלילי, מכיוון שאנו יודעים שחשוב לא להיות עם אגו גדול ואנו רוצים להיות רוחניים. למרות שהתנהגות כזו היא כשורה, אין זו ענווה אמיתית, וגם אין היא סימן לכך שאנחנו גדלים.
אם אנו גדלים ומתחברים בחזקה אל אור הבורא, הענווה באה באופן טבעי. אם הענווה אינה באה אליכם באופן טבעי, שכחו כל מה שאתם עושים, שכחו כל מה שאנשים רואים בכם, מכיוון שפירוש הדבר הוא שאינכם גדלים או אינכם מתחברים חזק יותר אל האור. כשאנו גדלים, חוסר החשיבות שלנו מתבהר יותר ויותר מדי יום. אבל אם דעיכת האגו שלנו לא מגיעה באופן טבעי, זה הסימן הברור ביותר לכך שאין אנו גדלים מבחינת החיבור שלנו אל אור הבורא.
לכן, אין זה משנה מה מישהו חושב עלינו או מה אנחנו עושים. כל מה שחשוב הוא שנשאל את עצמנו את השאלה הפשוטה הזו: האם הענווה שלי גדלה באופן טבעי מיום ליום? התשובה היא שאם אתם מתקרבים אל אור הבורא, אז הענווה חייבת לבוא אליכם באופן טבעי.
מאמר זה פורסם במקור בשנת 2015.
