אנו מדברים לעתים קרובות על הכמיהה והרצון שלנו לדבקות, לאיחוד מושלם עם אור הבורא, אבל מהן הדרכים המעשיות להשיג זאת? כדי לקחת את מושג איחוד הנשמה שלנו עם אור הבורא ולעשותו מעשי יותר, כותב הרב אשלג שיש שני צדדים לעבודה הרוחנית שלנו. צד אחד הוא חיבור רגשי או רוחני לבורא שיש לקוות שכולנו עובדים לקראתו. וזה מוכפל עם ידיעת הבורא. הידע הזה, כפי שאבי הרב ברג היה תמיד מזכיר לנו, חייב להיות עם חיבור.
אבל חיבור שמוביל לידע אינו רק רגש רוחני שיש לאדם; יש ידע ממשי שבא אתו. רב אשלג אומר שזה המצב המוחלט של ידיעה שאנו חייבים לשאוף אליו. חשוב מזה, הוא אומר לנו, הוא האופן שבאמצעותו אנו מגיעים אל המצב המוחלט של הידע, המודעות: בכך שאנו כל הזמן אומרים מחדש ללב שלנו, או כל הזמן מזכירים לעצמנו, את אור הבורא. זה האופן שבו אנו מגיעים לאיחוד עם אור הבורא, לידע אמיתי , לחיבור אמיתי עם אור הבורא.
היחסים בינינו ובין אור הבורא חייבים להגיע למצב שבו התפיסה והמודעות שלנו את אור הבורא היא מובנת מאליה ובהירה, ולא מבוססות על אמונה, אלא על ידע עמוק של אור הבורא, שבו אנו מגיעים למצב שבו אנו מדברים עם הבורא כאילו היה חבר שלנו. כאשר אנו עומדים מול חבר שלנו, משוחחים אתו, אין אנו חייבים לומר למוח שלנו שהחבר שלנו קיים, מפני שזה ברור לנו. הוא עומד מולנו, אנו מדברים אתו, וזה סוג היחסים והחיבור שבינינו. אין שום ספק בלבנו ביחס ליחסים ולחיבור האלה; הם ברורים לנו לגמרי ואנו מתחילים לבנות אותם באמצעות שיחה. מדוע? מפני שהעיניים שלנו, עליהן אנו סומכים, אומרות לנו שהחבר שלנו נמצא שם. אנו מרגישים שהוא שם, שהוא יכול לשמוע אותנו, ושהאוזניים שלו פתוחות אלינו. הגענו לאמונה עמוקה שמוכחת על ידי תחושת הבטן שלנו. אין לנו שום ספק שהחבר שלנו נמצא שם לפנינו. הידע לגבי החבר שלנו שעמו אנו משוחחים הוא ברור לגמרי, אין לנו כל ספק. אנו יודעים במוחנו ובלבנו שזה נכון וודאי ואמיתי. לכן, כשאנו מדברים אליו, השיחה קולחת.
אבל חשבו, למשל, על מצב שבו יש לנו הפרעות בקו הטלפון. השיחה אינה זורמת, מפני שאנו אומרים משהו, ואין אנו בטוחים שהחבר שלנו שמע אותנו, או שהוא אפילו נמצא עדיין על הקו. ואז החבר שלנו אומר משהו ואין אנו בטוחים ששמענו אותו... זו אינה שיחה קולחת. ושיחה קולחת נחוצה מאוד, מפני ששיחה קולחת תלויה בוודאות החיבור והקשר. היא מבוססת על ודאות בידיעה שהאדם שאנו משוחחים עמו ומתקשרים עמו נמצא שם, בוודאות, בלי שום ספק. זה, כפי שרב אשלג מכנה זאת, הידע שבתוך המוח והלב שלנו.
רב אשלג השתמש בדוגמא של ישיבה בכסא עם חבר שהגב שלו מופנה אלינו, כך שהעיניים שלנו לא רואות שהחבר שלנו נמצא שם, והאוזניים שלנו לא בהכרח שומעות אותו היטב. וכך למרות שאנו יודעים שהוא שם, הוודאות שלנו ביחס לתקשורת פוחתת. באותו רגע, השיחה שלנו היא גילוי של רמת חיבור שכבר אינה ברורה כל כך. זו לא תהיה שיחה קולחת, למרות שאנו יודעים במוחנו שהוא כמובן יושב שם ממש מאחורינו.
אם כן, בואו נדמיין מה מתרחש שם. אנו מנסים לנהל שיחה עם מישהו שיושב מאחורינו. אין אנו רחוקים ממנו יותר מאשר היינו אם היה יושב לפנינו, אבל השיחה שלנו כבר אינה מתנהלת כשורה. זו תהיה שיחה לגמרי לא קולחת, מופרעת על ידי חוסר בהירות של חמשת החושים ביחס לשאלה האם החבר שלנו אכן נמצא שם. סוג זה של שיחה לא עובד טוב, אומר רב אשלג, מפני שהלב שלנו אינו ממוקם בחיבור הזה. אבל כאשר החבר שלנו יושב מולנו, והעיניים שלנו רואות אותו ואנו יודעים שהאוזניים שלו שומעות אותנו, הלב שלנו בהיר וברור וממוקם בחיבור הזה, ולכן, אנו יכולים לנהל שיחה קולחת. ועם זאת, ההפרעה בבהירות לגבי קיום החבר שלנו כאשר הוא יושב עם גבו אלינו ועיניו לא רואות אותנו גורמת לשיחה לא להיות קולחת. מפני שהספק הזה כבר התעורר בלבנו, והשיחה אינה יכולה לזרום.
וזה מה שנאמר בתורה, שמטרת העבודה הרוחנית ומטרת הלימוד הרוחני היא להביא באופן תמידי אל לבנו, כלומר לעורר את החיבור התמידי הזה ואת הוודאות התמידית הזו... ידע תמידי. חייבת להיות תמיד ההבאה המתמדת של אור הבורא אל המודעות שלנו ואל הלב שלנו, כדי שהשיחה עם אור הבורא תהיה זורמת ולא מופרעת; חיבור מופרע לא תמיד מביא אור.
נאמר בתלמוד שאם התפילות שלנו זורמות, אנו יודעים בוודאות שהתפילות שלנו תיענינה. כאשר החיבור שלנו לאור הבורא זורם, ופירוש הדבר הוא שהגענו לרמה של ידע ללא כל ספק בחיבור שיש לנו אל אור הבורא, אז כל התפילות שלנו תיענינה, וכל תקשורת שניצור תגלה אור. כאשר החיבור מופרע, כאשר יש בתקשורת איזה ספק או חוסר בהירות לגבי קיום הבורא, לא כל התפילות תיענינה.
אם כן, זה הפירוש לכך שנאמר שאנו חייבים לדעת ולהביא אל לבנו. זה אומר שהמצב המוחלט של קיום רוחני הוא כאשר היחסים, הוודאות והידע שלנו את אור הבורא מתעוררים על ידי תזכורות תמידיות. לכן, במשך היום, אנו חייבים להזכיר לעצמנו, לומר לעצמנו, ולמקד את עצמנו גם בקיום אור הבורא וגם בכך שהכל הוא אור הבורא, ולכן, העבודה חייבת להיות ממוקדת.
הרב אשלג משתמש בביטוי "העבודה הקשה". אנו חייבים לעבוד קשה כדי להזכיר לעצמנו את קיום אור הבורא סביבנו ובכל דבר. זה מביא אותנו לרמה של ידיעת הבורא. ולכן, רב אשלג אומר שאם אנו עובדים קשה, בחריצות ובשקידה, כדי לעורר את רמת הידע הזו של קיום אור הבורא, נגיע לרמה שנקראת אמונה, הרמה המוחלטת של ודאות. ואז זה יהיה חזק עד כדי כך שנשיג את המצב המוחלט של דבקות, המצב המוחלט של האיחוד עם אור הבורא.
המאמר הזה פורסם במקור בשנת 2017.
